<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער ששי</h1>
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך [ולא] (ו)היה עמו נכרי שיתן לו כיסו, והיתה עמו בהמה, מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא יהיה שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת. וגזירת חכמים היא שלא יניח כיסו ע"ג בהמה אא"כ אין עמו נכרי. היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהם מפני שהן אדם מישראל. היה עמו חרש שוטה וקטן ואין עמו בהמה נותנו לשוטה. שוטה וקטן נותנו לשוטה. חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה. לא היתה בהמה עמו ולא נכרי ולא אחד מכל אלו, מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מד"א. אבל קודם שתבוא לידו, אם יכול להחשיך עליה מחשיך, ואם לאו מוליכה פחות פחות מד"א. לשון ר"ם. נמצא לדעת הר"ם, שלא התירו במציאה ליתנה לנכרי, אלא מוליכה פחות פחות מד"א. וכן נראה דעת הרי"ף. והרב בעל השלמה פסק שמותר ליתנה לנכרי, שהדבר ספק בשל סופרים והולכים בו להקל. (וכן) [אבל] דעת הרשב"א שאע"פ שמנהיגה בקול אין כאן מחמר, הואיל ונותנה [עליה] כשהיא מהלכת ונוטלה [ממנה] כשהיא עומדת אין כאן מלאכה. ויראה לי שאע"פ שאינו מחמר כשמניח בה כיסו כשהיא מהלכת ונוטלה כשהיא עומדת, מ"מ אם מנהיגה בקול הרי הוא כמחמר. וכתב הרשב"א, כשנותנו לחרש שוטה וקטן, נותן עליהם כשהם מהלכים ונוטל כשהם עומדים, כדי שלא [יהיה] בדבר איסור תורה. אבל בענין אחר אסור, שהרי קטן שבא לכבות אין שומעין [לו] כשעושה על דעת אביו. וכן אמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח. עד כאן. ויראה לי שדבר זה התירו מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואחר שאין איסור תורה באמירה לתינוק, מותר ליתנו לו כדרך שמותר [ליתנו] לנכרי, ולא הצריכו לתת בעת הליכה וליטול בעת עמידה אלא בבהמה מפני שהוא מחמר. ויש אצלי בדבר זה [ראיות]. וראיתי שדעת הרב בזה משום שנאמר לא תעשה מלאכה אתה ובנך וגו'. וטוב להחמיר.
